על אושר וסבל


קוטביות: לבן ושחור, חוכמה וטיפשות, יופי וכיעור, פלוס ומינוס. קטבים. ניגודים. הקצה האחד, הקצה השני. הקצה האחד רצוי, נכסף, ואנו מאחלים אותו לעצמנו וליקירנו; זה הקצה הטוב, הלבן, שמעניק אך יתרונות. הקצה השני הוא הבחור הרע, הכבשה השחורה, ואינו מסב שום שמחה או שביעות רצון לאף אחד.

אושר וסבל, אולי שני הקטבים הבסיסיים ביותר. דעות רבות – חכמות, מעמיקות, נבערות, קדומות – נקשרות בשתי מילים כבדות משקל אלה. מה לא נאמר על האושר. מי לא מנהל בחייו רומן לוהט ומתסכל בו זמנית עם האושר. אין הגות, תורה, דת או כת שלא מיפו דרכים להשגתו. דרכים רציניות, מחייבות, הדנות בעקרונות המוסר, וגם פטנטים יותר קלים לעיכול. בכדי לגעת בו, אנשים מוכנים ללכת רחוק ואף לחרף את נפשם. ויעדים שהם שמים לעצמם בחיים, עם כיבושם, הם סוברים, יזכו לפיסה ממנו; זכייה בתחרות ספורט, בן/בת זוג, צמיחה בעסקים ועוד.

האושר מופיע בשני סגנונות. האחד אקסטטי, סוער, מתפוצץ מאנרגיה לאלפי חלקיקים זוהרים. השני הוא נגיעה בשקט, בדממת אגם ללא אדווה. הראשון מוחצן, תוסס ומתפרץ. השני מינימליסטי בביטויו החיצוני, מופנם, ממוקד. האושר נתפס כבן בריתה של ההצלחה. יחדיו הם פוסעים כצמד, שלובי זרועות וחייכנים. הם פופולריים, אנשים מבקשים את חברתם מכל מיני סיבות ולכל מיני מטרות. האושר נתפס גם כרעם הקרוב של הבריאות ,היופי הגופני והעושר.

למול כל מעלותיו, הסבל הוא צרור חסרונות. כאשר הוא נדבק לקורבנו הוא גורם לו להיות כבד ואיטי, פוגע בחדותו. הכושר להשיג מטרות נפגם. הסבל מופיע דווקא כשאנו ממילא נחלשים – כאשר הבריאות התקלקלה, או איבדנו רכוש או אהוב, אז הוא בא ומחליש אותנו עוד יותר.

אלא שתמונה זו של הדברים המציירת את האושר והסבל כשני קטבים מנוגדים המוסכמת על רובנו, היא עצמה מקור לסבל. ההגדרות הנוקשות של מהו חיסרון ומהו יתרון, מהו פלוס ומהו מינוס, בהן מצוי לא מעט סבל. אוסקר וויילד כבר הצביע על הטרגדיה שבהשגת המטרה, על כך שטיבו של האושר המצפה שם בסוף הדרך הוא קצר ימים ומתחלף במהירות בתחושת ריקנות; מתברר שלאחר שהיעד נכבש הוא מאבד מהחן שלו. במיוחד בעולם החומר, המכונית החדשה מהר מאוד פחות חדשה, השמלה נראתה הרבה יותר מחמיאה בחנות, ההעלאה במשכורת לא ממש עושה את ההבדל וכו'. לא הספקנו להעמיק את הידידות עם האושר המתלווה להישג וכבר הסבל מראה את פרצופו. מכאן שהאושר מוביל לסבל, מתברר שהם עומדים צמודים זה לזה. הייתי אומרת שהקרבה בין השניים היא עוד יותר אינטימית – באושר כבר טמון גרעין הסבל, האושר מכיל את הסבל.

האם זה עובד כך גם בצד השני, האם המפגש עם הסבל עשוי להוביל אל האושר? האם הסבל מכיל את האושר? התשובה יכולה להיות חיובית.

כאמור, הדברים בעולמנו מוגדרים לאלה שמסבים אושר ולאלה שמסבים סבל. ילד בריא ונבון גורם אושר. ילד חולה או בעל צרכים מיוחדים גורם סבל. בית גדול ויפה – אושר. בקתה רעועה – סבל. כסף רב, כסף מועט. הורים מטפחים, הורים מזניחים.

אולם אם הוריו של הילד עם הפיגור השכלי יעשו תפנית וישנו את גישתם המתבססת על המחשבה שהגורל החמיץ את פניו כאשר שלח אליהם ילד "בעייתי", הם עשויים לגלות שהוא הזדמנות ללא מעט אושר. אמנם הוא לא יהיה משפטן מבריק או מדען בעל שם ולא יגרוף הצלחה במושגים הרגילים, אבל החיבוק שלו, הרי אין עוד חיבוק כזה. והתמימות בעיניו שלא תשתנה בחלוף השנים, יכולה לרכך גם נפש נוקשה כאבן. ואם הם יטפסו עוד כמה שלבים בסולם התודעה ויאמצו את התפיסה שילדם הוא בכלל אוצר והם בעלי זכות לגדלו, הם ימקמו את עצמם גבוה, בקרבה למלאכים.

אז האושר מתברר לא אחת כקצר ימים ומפוקפק. והסבל כפתח לחסד. היתרון מתהפך לחיסרון, החיסרון ליתרון וההגדרות המבדילות בין השניים מתגמשות. גישה זו משנה את היחס אל חולשות ופגעי חיים. קארל יונג אמר: הזהב מצוי בחושך – אם פיתחנו את המיומנות האלכימאית לחשוף את הטוב שברע, את המתוק שבמר, ניצור חווית מציאות מפוייסת ועשירה שמזמינה למחוזות חדשים ומפתיעים.