שייכות ובדידות

אנשים רבים מעידים על תחושת אי שייכות שהם חווים – למשפחתם, לארצם, לעולם הזה. והמחשבה הנלווית היא שהם יוצאי דופן בחוויה זו, בעוד האחרים, כך נדמה להם, הינם חבורה עליזה ומלוכדת שחוברת לריקוד שבטי סוחף. בכלל אנשים נוטים להאמין שבחצרם הבעיות קשות וסבוכות מבחצרות שכניהם, לשאר הבריות, עושה רושם, קל יותר. ומכיוון שהם סבורים שתחושת אי השייכות מייחדת אותם והם המבודדים היחידים, הבדידות עוד מחריפה.

עד להתגבשות תחושת אי השייכות והתקבעותה בלבו של אדם, הוא הושלך מלא מעט גני עדן. גן העדן הראשון ממנו הושלך – ומושלך – זה שלו עצמו, דהיינו מאהבתו לעצמו; תחושת בדידות היא תסמין של אי אהבה עצמית. משימה לא פשוטה לאדם המערבי, משימה ארוכה, לחיים, לאהוב את עצמו אהבה מאוזנת, מקבלת, חומלת. בדרך כלל המבקר הפנימי הדעתן והקפדן מונע זאת. רשימת טענותיו של המבקר כלפי בעל הבית ארוכה: שהוא אינו יפה דיו, רזה, חכם, מוצלח, עשיר וכו', והוא אף אשם בלא מעט כישלונות קטנים וגדולים. באופן כללי חוות דעתו על אדונו שלילית, והוא אינו מרפה.

זהו בהחלט תהליך מודע הכרוך בתרגול, לרכך את הקול השופט שבנו, שיחדל להתעמר. התהליך מורכב משלבים: השלב הראשון הוא לזכור שאנו איננו מקשה אחת, יש בנו קולות שונים ואף סותרים, כל אדם הוא מקהלת קולות. השלב השני, ללמוד לזהות את הקולות השונים ולהקשיב להם, לאלה המחזקים ואף לאלה המחלישים. השלב השלישי, לאחר שהקשבנו לטענותיו של הקול המבקר, להפריד אותו בעדינות מאיתנו, להבין שהוא לא אנחנו בשלמותנו ששונאים את עצמנו, זה רק קול אחד. שהוא מין טפיל. השלב הרביעי, לאחר שהפרדנו אותו מאיתנו, להרחיקו, אפשר למשל לשלוח אותו לחופשה אקזוטית עם יפהפייה מקומית ובקבוק טקילה.

אם נחזור על תהליך ארבעת השלבים שוב ושוב, עד שיהפוך להרגל, לדרך חיים, החברות שלנו עם עצמנו תתהדק, ומפלס האהבה העצמית יתרומם. תענוג לא קטן. גן העדן השני הוא הזוגי. המוני אנשים נזרקים ממנו המוני פעמים. הרחובות מלאים בפצועי הזוגיות, גם בגוויות. ראה מאמר שהקדשתי לנושא הזוגיות. וכאן אנו מגיעים אל גן העדן השלישי ממנו הושלכנו – הקבוצה, השבט.

השבטיות האבודה בחברה המודרנית. ולא שהחברה השבטית נעדרת מגרעות, היא הרי דוחקת את הפרט לפינה. במיוחד אם הפרט הוא אישה. בגרסאותיה הנפוצות החמולה נשלטת בידי גברים והנשים בה מחויבות להתגמש – ולהתעוות – לפי תבניתם. אך לא רק נשים, בכל מקום בו הרצון הקבוצתי תקף הרבה יותר מרצון היחיד, כבוד האדם נרמס. 

אולם חרף המגרעות, בלבו של האדם המודרני מקנן געגוע אל השבט, אל מעגל אנושי רחב שבחיקו גדלים ומתרוצצים אחים ואחיות, בני ובנות דודים ודודות, ומתקיים איזון של דמויות אנושיות מגוונות, כך שההישענות אינה רק על משפחה גרעינית שברירית. זהו געגוע אל השתייכות למסגרת חברתית יציבה מהמשפחונת הלחוצה והמחוצה בה גדלנו – משפחה קטנה, גדושת בעיות שמצטלבות ומתחככות זו בזו ומכפילות ומשלשות את עצמן. לאין שיעור מאפשר יותר, מכיל ומנחם להיות בסביבה בה ישנן מספר דמויות נשיות, כמה אמהות. ואבות, אם גברים אחדים יתלכדו, סך כל מסת האנרגיה הגברית תהיה ללא ספק איכותית ומשובחת מאבא מרוט אחד שמסיים את הערב, מדי ערב, קצר רוח מול החדשות מעוררות הדאגה בטלוויזיה.

השבט מתקיים בטבע. ושם אפשר להרפות מעט, לשכב על האדמה ולנשום לרווחה. לנוח. לצפות בשמים זרועי כוכבים – להפוך להיות חלק מסיפור יותר גדול, להשתלב בתנועה רחבת ממדים הזורמת לה כמו מעצמה. הרוח נרגעת, הזמן נמתח ומתארך. הצפיפות נמוגה. הטבע הוא עוד גן עדן שנזרקנו ממנו.

לא מעט אנשים מרגישים שהגיעו לכוכב ארץ בטעות. לא בני המקום. אינם חלק מהתחרות, יגידו, מהגסות, מהחומריות – רוצים הביתה. לא יודעים היכן הוא נמצא, אך הכמיהה אליו גדולה, כואבת. מה יש בבית הזה שכך עורגים אליו, נשאל, ונענה שהרמוניה, מלאות, אהבה.

מכאובי בדידות הם עדות לניתוק מהאלוהי. וזהו גן העדן הראשי ממנו הושלכה משפחת האדם, או חלק גדול ממנה. אנשים שמחוברים לאלוהי בקשר אינטימי, הם שייכים. שייכים לעצמם ולעולם על פרטיו – לקרן שמש, לחתול בחצר, לגלי הים, לציפורים הנודדות. לנשמות הנודדות ומתעכבות לכמה שנים בגופם של נשים או גברים, שחורים, לבנים או צהובים, בגופם של ילדים שבעים, חייכנים, או חולים וכבויים.

כאשר אדם מסיר את המחיצות בינו לבין הקיים, בינו לבין האנשים והדברים, כשהוא מכיל אותם ומניח להם להכיל אותו, כשהוא יודע שהקיום שלו ארוג בשלהם כי הם כמותו ביטוי לאלוהי, מקודשים ויקרי ערך ללא התניה למצב מעטפתם החומרית, הבדידות פורחת לה ונעלמת כמו בלון שנשמט והשתחרר מכף ידו הקטנה של ילד, ונמהל בשחקים.

המצב הנפשי- רוחני של קרבה בלתי אמצעית, ישירה ופשוטה אל כל הקיים, הוא מצב מופלא של אי בדידות, של שייכות עמוקה. והוא אפשרי.