על זוגיות

ללא ספק אזור קשה. לא תמיד, כלומר בדרך כלל לא, אותה חלקת גן עדן לה מייחלים.

היא: "הייתי שוקעת במצולות העיניים שלו ומגלה עומקים מופלאים, נדמה היה לי שאני רואה שם את אלוהים."

הוא: "מה לעזאזל קרה לוודאות שהייתה לי שהאישה הזאת, בדיוק זאת, רק זאת, יכולה למלא את עולמי?"

היא: "האיש הזה היה חבילת הבטחות מפוארת…"

חלפו להן שנתיים מאז הפגישה הראשונה, הזוהר הועם, ועימו ההורמונים נסוגו מהתלהבותם הראשונית וחזרו לשגרה.

הוא: "הסתבר שהיא חובבת קניות הרבה יותר מכפי שהעידה על עצמה. וחשבון הבנק שלנו בגרעון מטריד, ומתמיד."

היא: "התברר שהוא אוהב לדבר יותר מידי. במפגשים חברתיים הוא חוזר על אותם סיפורים שאני כבר שמעתי כמה וכמה פעמים, וכשאנחנו לבדנו, הוא מדבר פחות מידי, כלומר שותק, או נוהם בנרגנות."

ומכל מיני כיוונים, צפויים ולא צפויים, נוחתות עליהם מהלומות היומיום שמשכיחות את נס הצטלבות דרכיהם. ושלהבת אהבתם היא כמו שתיאר אלטון ג'ון את נורמה ג'ין, נר ברוח.

השגיאות הקלאסיות הנעשות במסגרת הזוגיות:

השגיאה הראשונה היא ההנחה, שמישהו אחר בעולם מלבדנו אחראי על אושרנו, ואושרנו תלוי בו ובמעשיו. ראייה צלולה של המציאות תוליד את ההבנה שהאחד והיחיד עליו מוטלת האחריות לגבי אותו אושר, הוא אנו עצמנו. ולא על שום אדם אחר, גם אם הוא הבעל או האישה שלנו.

הענקת מנדט לניהול מצבנו בחיים – ממצויין עד גרוע, וכל מה שביניהם – למי שאינו אנו עצמנו, היא דבר בלתי הגיוני בעליל לעשותו. כי מה פתאום? זהו תפקידנו הראשון מכל התפקידים, לדאוג לעצמנו. זה הבסיס ממנו נוכל לצאת לשאר היעדים והמטלות שנבחר, כולל לדאוג לאחרים. אלא שאנו נוטים לשכוח זאת, ולא אחת מבצעים את תפקידינו האחרים יותר בשקדנות והצלחה מאשר תפקיד זה – אנחנו חברים טובים יותר לחברינו מאשר לעצמנו, משקיעים יותר בילדינו מאשר בנו וכו'.

אם ניקח את האחריות לצרכינו שלנו ברצינות, בשלמות ובאהבה ונשחרר ממנה את שותפנו הזוגי, זה יקל עליו מאד, יתרום לאטרקטיביות שלו ויאפשר את אהבתנו אליו.

השגיאה השנייה היא הציפיות הגבוהות מידי מהזוגיות. שתמלא אותנו בתכנים.שתבדר ותגאל אותנו מהשעמום הקיומי. שתספק לנו ביטחון. שתשמש עיר מקלט מהעולם האכזר. שתלהיט בנו תשוקה משכרת, ומה לא. לא הגזמנו? לא העמסנו עליה יותר ממה שהיא יכולה לשאת? עובדה שהיא קורסת. והציפיות הגבוהות מתחלפות למה שציפיות גבוהות בדרך כלל מתחלפות – לאכזבות. כואב, מייאש, אפילו הזוגיות בוגדת בלב החולם, אז מה נשאר?

השגיאה השלישית היא תקשורת לקויה. ככל שעובר הזמן ומערכת היחסים הופכת ממתוקה לחמוצה, בני הזוג נהיים מבוהלים ומסוגרים. מאוימים מהזרות שפלשה לביתם, הם מסגלים לעצמם הליכה זהירה זה לצד זו, על קצות האצבעות, ונמנעים מתקשורת ישירה ופשוטה המבטאת רצונות אמיתיים. ומכיוון שהצרכים האותנטיים אינם מונחים על השולחן, הם נערמים בפנים ולוחצים.

השגיאה הרביעית היא האשליה שהזוגיות תאפשר ותיצור בעבורנו את מה שאיננו מסוגלים ליצור בעצמנו. כלומר מלכתחילה היו הכיסופים לאו דווקא אל הזוגיות, אלא אל תוצריה המקווים – שקט, שייכות, שיפור כלכלי, מעמד ועוד.

האשליה כאן כפולה: 1. שאכן הזוגיות תשיג עבורנו את מבוקשינו. מה שבהחלט אינו תמיד קורה. 2. שאין בכוחנו להגיע אל הללו בעצמנו. מה שגם הוא אינו תמיד המקרה. ומה יתרחש אם נגלה שביכולתנו להשיג את שנרצה במו ידינו? אזי נפשיט את הזוגיות ממחלצות רבות ואכן היא עלולה להיוותר שדופה מאין כמוה, ולחלוטין בלתי אטרקטיבית.

השגיאה החמישית היא התייחסות אל השותפים הזוגיים כמובנים מאליהם. הם יהיו שם, ואין צורך להתאמץ ולטפח אותם. הזנחה. וכמו כל גינה בלתי מטופלת שהפרחים בה נובלים, כך אף גינת הזוגיות.

השגיאה השישית היא הניסיון לחנך אחד את השנייה. כלומר השאיפה לחייט את בני הזוג לפי המידות שלנו. להתאים אותם למאוויינו. לעצב את אישיותם לפי טעמנו. שתהיה עדינה. שידע לחזר. שתהיה עצמאית. שיהיה ייצוגי. שתהיה רזה.שירוויח יותר. מדוע שלא נניח לשותפינו להיות מי שהם? ואולי אפילו נתמוך במי שהם? רק נרוויח מזה – בני זוג מרוצים ומוקירי תודה, ושלום ושלווה בבית.

השגיאה השביעית היא דגש היתר שאנו שמים על הזוגיות, על המפגש בין המינים. זה הנושא המרכזי בשיח האנושי. שירים וספרים אינספור נכתבו עליו, מחזות בוימו וסרטים צולמו. הוא מכונה אהבה. אנשים אומרים: אני מתגעגעת לאהבה, אני זקוק לאהבה, חסרה לי אהבה. וכידוע אין הכוונה לאהבת הטבע, האנושות או האלוהים. הכוונה לאהבה שבין גבר לאישה, הנתפסת כאהבה בהא הידיעה. מרכז הכובד. הדת של העם היושב בכוכב ארץ. או התמכרותו הנפוצה ביותר.

החמצה. האהבה היא יותר רבת פנים ומקיפה, רחבה, עמוקה וזוהרת מאהבת גבר-אישה. וידיעת פניה המגוונים, החייאתם והטמעתם בחיינו ישפיעו על קיום מאוזן, מועשר ואף עילאי, ויתגמלו לאין שיעור יותר מהרזון הרגשי והרוחני שבהיצמדות האובססיבית לגרסתה הרומנטית תשוקתית. ההתרכזות באהבה הזוגית נובעת מחללים שנפערו בתרבותנו. היעלמו של השבט, מעגל אנושי מורחב שמעגן ומכוון, יוצר את הציפייה מבן או בת הזוג שיהיו השבט כולו. כבד. וחמור מכך הוא היעדר הממד הרוחני מתרבותנו המערבית-חילונית- חומרית-מדעית, שמוליד חוסר סיפוק ורעב מתמידים בהווייתנו, ואז אבוי, בני ובנות הזוג נדרשים לספק את המענה. נטל לא קטן.

התשובה לעינויי הזוגיות מצויה בעיקר בעצמנו. את התכנים שאנו מצפים להפיק מהזוגיות וקודחים בה בעקשנות בתקווה לגלותם, נוכל דווקא למצוא במערכות יחסים חדשות בינינו לבין דייריו המגוונים של העולם. ואין הכוונה למערכות יחסים רומנטיות, שקרוב לודאי ישכפלו את אותן בעיות בהן נתקלנו בבית. אם נשכיל לפטור את הזוגיות מרבות מכמיהותינו, ונתאמץ להגיע אל מקום מושבן של הזדמנויות מרגשות שאינן מהסוג הרומנטי, נעשה טובה גדולה לזוגיות המדולדלת שלנו, ומי יודע, אולי היא עוד תאיר לנו פנים.