על הורות

כידוע, ילדים במאות הקודמות למאה העשרים היו אזרחים נחותים. במשפחות בעלות אמצעים שלחו אותם לגדול בכפר אצל המינקת. משהתבגר הילדון דיו להטמיע הליכות ונימוסים בסיסיים, הושב אל בית הוריו. נכון שגם, ואולי בעיקר, אחוז התמותה המאוד גבוה בקרב ילדים בזמנים ההם תרם אף הוא להגלייתם מהבית – רק אם שרד הפעוט את שנותיו הראשונות ראוי היה להתייחסות כקיים.

לשם הרחקת ילדים מהוריהם הומצא מוסד הפנימייה. היצורים המסורבלים נשלחו להתחנך שם בקשיחות ולהתעצב, עד שיהיו מסוגלים להיות נסבלים בבואם בקרב המבוגרים. שלא לדבר על הנוהג המקובל והנפוץ להעביד ולנצל ילדים, דורות של דיוויד קופרפילדים לא זכו לחוק שיגן על זכויותיהם.

לגישות ותפיסות אלה היה עדיין הד מובהק במאה הקודמת, תפיסת הילד הייתה כמשני, נספח לחיים. קולו לא נשמע באשר לבחירות והכרעות העוסקות בו עצמו, ובודאי לגבי כל נושא משפחתי אחר.

המהפך החל במחצית השנייה של המאה העשרים. בשנות השישים והשבעים, ילדי הבייבי בום שנולדו עם תום מלחמת העולם השנייה, ניערו את התרבות המערבית והשילו מעליה לא מעט תפיסות מסורתיות בנוגע למבנה המשפחה ואופי תפקוד בניה. וכאשר הפכו להורים, עשו זאת בדרך אחרת לגמרי מהאנשים שהולידו אותם.

הם ראו בילדיהם חברים, ולא עוד אזרחים מדרגה שנייה. בילדותם סבלו מהורים ביקורתיים ומנוכרים שלא היטיבו לבטא חום ורגשות וליצור אינטימיות במערכות יחסים. אז כניגוד מוחלט, הם יציפו את צאצאיהם בים של אהבה. וגידול הצאצאים לא יהיה עוד מטלה עגמומית, אלא חלק מתמונת עולם עולצת, מנצנצת וצבעונית כמו היהלומים של לוסי ברקיע; הם לקחו איתם את הילדים למסיבות ולטיולים בעולם, ועישנו גראס וחשיש בנוכחותם. אמהות ובנותיהן חלקו את ארון הבגדים – האמהות שמחו להישאר צעירות, והבנות שמחו למהר ולהפוך לנשים. ילדים והוריהם הקשיבו לאותה מוזיקה, בני נוער והוריהם הלכו לאותם סרטים.

אכן שנים מתוקות ואופטימיות בנוגע ליחסי הורים ילדים, בנוגע לחינוך. אלא שטיבה של מטוטלת החיים הוא, שהיא נעה מצד לצד, מקיצוניות לקיצוניות, ועובר זמן עד שהיא מתייצבת באמצע. כך שמהמקום של הזנחת ילדים וניצולם, מהמקום שנחשבו צדדיים ומעיקים, הם הוזזו למרכז הבמה והפכו למוקד תשומת הלב המשפחתית. וההורים, מבלי שיהיו מודעים לתהליך, אף כי חשים היטב באחריתו המרה, לא רק שאיבדו את מעמדם המועדף, אלא סמכותם התנפצה לרסיסים ובמידה רבה הם הפכו בלתי רלוונטיים, לא שייכים לזירת החיים המרכזית.

שנים של אי השמת גבולות, של התייחסות אל הצאצאים כאל רעים ושותפים, הובילו לרודנותם הגוברת. זמנים שזקני השבט זכו לכבוד נראים רחוקים מאד. התרחש שינוי קיצוני, ממצב שהילדים סולקו על מנת שלא יפריעו להורים לחיות במלוא מובן המילה, אל מצב שההורים משתדלים לבדר את ילדיהם עד אין קץ – עוד ועוד אטרקציות, עוד ועוד רכישות; אך מתברר שהקטנים אינם שבעים. שעשועים, בגדים ואביזרים יקרים, בילויים עד אור הבוקר, אלכוהול, ועדיין הם בלתי מסופקים. וההורים הם שמפריעים לחיות, הם שמסולקים.

הטעויות הקלאסיות של הורים:

בבסיס הטעות הראשונה קיימת הנטייה ההורית הטבעית לתמוך בילדים; אלא שהרצון להיות קשובים לצרכיהם הפך לאובססיה לרצות ולעטוף אותם עד בלי די.

הטעות השנייה היא רגשות האשם המקננים כדיירי קבע בלב ההורי, והנובעים משתי סיבות. א' – הילדים לא יצאו נהדרים ומושלמים כמו הילדים של בת הדודה או השכנה או של כלל ציבור ההורים האחרים. ב' – הילדים אינם מאושרים. רוב הזמן הם מתלוננים, כועסים, מצוברחים.

ובכן בנוגע לאי היות ילדינו במקום הראשון בכיתה ובעולם, מה לעשות, סטטיסטית לא כולם יפהפיים וגאונים. אולם זה דווקא עשוי להפוך מחיסרון ליתרון, כי זו הזדמנות פז לפרוש מתחרות הילד המוצלח וללמוד לקבל את ילדנו גם אם אינו גורף הישגי שיא. לאהוב אותו על "פגמיו", לאהוב את "פגמיו".

בנוגע לאי היות ילדינו מאושרים. אולי כדאי שנזכור שאי האושר הוא תופעה נפוצה גם בקרב מבוגרים. ככה זה עובד בעולמנו, קיים סבל. אז גם הילדים אינם חסינים. ואולי הם אמורים לא לסבול על מנת לחסוך סבל מהוריהם? רעיון לא רע, רק שאינו מתממש במציאות, פשוט לא כך קורים הדברים; כל אדם פוסע בדרך החתחתים שלו בכדי להתחשל, להפיק לקחים, להחכים ולהתפתח. זה המסע. מסעו של הגיבור. כולנו גיבורים. גם ילדינו.

זה מעבר לכוחנו לגונן על בנינו ובנותינו ולחסוך מהם את קשיי מסעם; ואם נוותר על השאיפה לשלוט במציאות ולאלף אותה למענם, נרוויח צמצום ניכר ברגשות האשם ותגבור בשלווה.

הטעות השלישית היא החשש המתמיד שרובץ בתוכנו, לעיתים רדום ולעיתים במצב עוררות, מהישות האימתנית והבלתי נשלטת שהיא פרי בטננו. שתגזול את זמננו, שתבלגן את סדר יומנו, שתלכלך, שתבייש, שתנשור, שלא תהיה מקור גאווה, שתהיה חס וחלילה חולה, שתעשה תאונה. אנחנו מפחדים מפרי בטננו כי אנחנו מפחדים מהחיים, מהפנים השונים – אלה שאנו מחשיבים פחות מאירים – שהחיים מציגים. חרדים שנאלץ להתמודד עם הרעה בתנאים, עם ירידה בנוחות, ביוקרה. שהקושי ישבש לנו את התוכניות. שהכאב יהיה בלתי נסבל, שאולי לא נשרוד אותו.

מה שעשוי להקל עלינו את ההרפתקה הבלתי אפשרית של גידול ילדים היא הידיעה שפעמים רבות, למעשה מרבית הפעמים, המושכות פשוט לא בידינו. ולכן אולי נסכים לשחרר את ילדינו אל החיים ולעסוק בגידול עצמנו. והילד שבתוכנו. התוצאות של עיסוק מבורך זה כבר יקרינו גם עליהם.