החיים כמסע חניכה

"זה אף פעם לא נגמר", אמר ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד", ובדרכו נטולת שאר הרוח, הקטנונית והזועפת, הצביע על חוק אלוהי. זה לא נגמר – בית ספר קשוח העולם הזה, הלימודים מסתיימים רק עם המוות. ולמעשה גם אז לא. והחופשות מבית הספר, כמה היינו רוצים אותן יותר תכופות ויותר ארוכות, הפוגה מהחומרים המסובכים, המטלות והמבחנים הבלתי פוסקים.

אולי (קצת) די.

לאן שלא נביט, איפה שלא ניגע – קושי, בעיה, קונפליקט, כאב. סבל. המופיע בצורות ואופנים שונים ומגוונים לאין ספור, בתחפושות מתחלפות. האישה העייפה והבלתי רגישה שמכאיבה לבעלה, הבעל העצבני שמעליב את אשתו, הילד המופרע שמדאיג את שניהם, וזה עוד בכלל התחיל עם הוריהם, שלא העניקו מספיק – הבנה, אהבה, תמיכה. ועול הפרנסה הכבד. ראשית לבחור תחום מקצועי, פעמים רבות הרי לא יודעים במה רוצים לעסוק, ופעמים אחרות רוצים דבר אחד ועוסקים באחר כי צריך להאכיל פיות אחדים. אך התסכול מעבודה שאינה החלום, גדול. והבריאות, הגוף הבוגדני שמתקלקל ותחלואיו משעבדים אותנו. וסכסוכים. ותאונות. ומוות.

יחסנו הנפוץ לקשיים הוא שהם מפריעים ומיותרים, וכפי הנראה בכלל טעו בדרכם, לא היו אמורים לנחות עלי, התכוונו להגיע אל מישהו אחר. לבעיות אנחנו מדביקים אשמים, בני המשפחה כמובן, שותפים עסקיים, אלוהים, שלא פטר מהן, והמטפל שלא פתר אותן. כעס מתעורר במיוחד אם אותו קושי שהיית סבור ש"גמרת" איתו, צץ שוב ושוב; כבר החלפת אישה, פעמיים, ועדיין אין שקט בזוגיות. הילד פשוט מחפש להסתבך עם המורים. הבוס אטום. וכן הלאה.

קשיים מפחידים אותנו וגורמים לתחושת חוסר אונים וייאוש. הם מרוששים את משאבינו הרגשיים ומחלישים אותנו גופנית. בהימצאם נחוש עייפות, רצון להסתלק, בלבול ובושה. את עצמנו נחווה כבלתי ראויים לחיבה או חמלה. לאחרים בודאי שלא יהיה לנו להעניק – שק האהבה שלנו מרוקן בזמנים קשים. מה גם שבכלל לא מגיע להם, הרי בהשוואה לצרות שלנו, שפר עליהם גורלם.

אך לרוע המזל לקושי נועד תפקיד חשוב בהתפתחותנו: ללמדנו להתמודד עימו ולייצר פתרונות, וכך הוא הופך אותנו ליותר מסוגלים. עם כל קושי שפיצחנו גדלנו, החכמנו, ונתקדם לכיתה הבאה בבית ספר כוכב ארץ. זהו מסע החניכה, המתמשך. אם לא הצלחנו להתמודד ולפתור את הקושי, הוא יציק ויגרום סבל – מערכת היחסים תידרדר, המצב הכלכלי יורע עוד יותר וכו'. וברצותנו להפסיק את הסבל, נתאמץ ונשתכלל ונמצא פתרון. במילים אחרות, הסבל מדרבן ומאיץ תהליכי התפתחות וריפוי.

אם נמקם את הקושי בחיינו באופן זה תחת לראותו כישות אכזרית הקמה עלינו שלא באשמתנו, יוקל לנו. במקום לראותו כעובדה מרה נבין שהינו חלק המשולב בתהליך שעלינו לעשותו. אם נראה בו הזדמנות לעבודת חקירה פנימית, בכלל הרווחנו; ההתנהלות שלנו תהפוך אמיצה, נגיע אל לב לבו של הקושי ונגלה שם את פחדינו. כאשר נתבונן בהם ונחקור אותם, הם יקטנו בהדרגה.

אנשים מגיבים בתדהמה ובכעס כשקורה דבר "רע" בחייהם. כאילו נחתם עימם חוזה לחיים ורודים ומתוקים, וכשמתברר שאינם כאלה, החוזה כמו הופר. אלא שמעולם לא נחתם חוזה שכזה. ולהיפך, זו דרכה של הדרך, שהיא זרועת חתחתים, והחוזה הוא דווקא להיתקל בהם.

למשל פרידות, מדברים יקרים, מאנשים אהובים. מכאיב, עצוב. כיצד יתכן שאדם שהיה כה קרוב אלינו וליווה אותנו ברגעינו היפים והפחות יפים, איננו עוד? חלה, נפטר, בחר ללכת. כמו נלקח איבר מגופנו, חלק מנשמתנו. הוא אמור היה להיות עדיין בחיינו – לתמיד בחיינו. אלא שככל שנמשיך להיצמד לאותו אדם, ככל שנתעקש עליו, כך נפנה עורף לזרימה הטבעית של החיים. כי החיים רצופי פרידות, אנחנו מתפצלים כל העת מאנשים ומדברים, הם נכנסים לחיינו, שוהים בהם זמן מה וממשיכים הלאה במסעם, ואנו במסענו. מין תנועה אינסופית שכזאת. אנחנו נפרדים מהילדות שלנו, מהורינו הצעירים שמזדקנים, ומתישהו מהצעירות של עצמנו. אנחנו מתנערים מדעות ותפיסות ששימשו אותנו בנאמנות ומאמצים אחרות תחתן. עוזבים מקומות מגורים. החתול החכם והיפה שלנו הולך לעולמו. מכוניות, תכשיטים, חברים, שאיכשהו כבר אינם בעולמנו. ולבסוף, גופנו היקר שעשה את שלו במשך כמה עשרות שנים, גם אותו נשיל מעלינו ונפנה לדרכנו.

כמובן שלצער ולכאב ישנו מקום, ונכון יהיה להקצות להם אותו, אפילו בנדיבות. אך ההבנה שהחיים הינם מטבע מהותם מסע חניכה קשוח, תרכך את ההתנגדות לסבל ותסייע בנשיאתו ובעיבודו. היא תוליד את המסקנה הבלתי נמנעת שגם אנשים ויצורים אחרים הם בעלי צרות מצרות שונות. כלומר נזוז מהמקום הנוקשה של מי שסבור שבעיותיו הן שיאן של הבעיות בעולם אל מקום של תודעה מורחבת ומרוככת המכילה את האחר. הקבלה שמסע החניכה על המכשולים שהוא מציב הוא פשר החיים עצמם, ובכל מקרה אינו פוסח על אף אחד, אף תתרום לשינויו של דפוס הקורבן.

אנחנו חיים באשליה לגבי אי המסוגלות שלנו, אשליית חוסר האונים, שהופכת אותנו לפסיביים, לקורבנות. מצבנו הוא מצב של שכחת העוצמה הטמונה בנו. מודעותנו משיגה רק חלק קטן מהפוטנציאל שלנו והנטייה הרווחת היא להפחית מערך עצמנו. מה חבל, הרי לפי המידה, קטנה או גדולה, בה נראה את דמותנו בעיני רוחנו, נברא את עצמנו במציאות.

באופן פרדוקסלי דווקא כאשר אנו מתנגדים ונלחמים – בעצמנו, באנשים סביבנו ובעולם - אנו גולשים לדפוס קורבני משוכנעים שהמציאות האכזרית שוב התעללה בנו. ההתנגדות לקיים שמעבר לכוחנו לשנות גורמת לנו להטיח את הראש בקיר, ואז לרחם על עצמנו. אך אם נצפה במציאות החולפת על פנינו מעט מבחוץ, ממרחק, אם ניצור מרחב של שקט בינינו לבין הדרמה מתוך הבנה שהסבל הינו מרכיב בסדרי עולם, ניפגע פחות.

משימתנו הראשונה בחיים האלה היא לשרוד. משימתנו השנייה היא ליצור את המציאות בה הצלחנו לשרוד לפי טעמנו. מדובר באפקטיביות, עד כמה עולה בידינו לממש את כמיהותינו במציאות; באיזו מידה נוכל להוריד את הקונספטים המופשטים שבראשינו ובליבותינו אל עולם החומר. חוכמתנו נבחנת ביכולתנו להשפיע במציאות ובעולם, ולשם מטרה זו של בריאה על פני האדמה, התגלמנו בגוף. והבריאה היא מלאכת התרה מתמדת ויעילה של קשיים. הקשיים אינם מקריים, הם מכוונים לפי ואל המקומות בהם עלינו להתפתח. זהו נתיב גדילתנו, גדילה שמותנית בהתפכחות מאשליית חוסר האונים, וגורמת הסתלקות מהדפוס הקורבני.

אולם היפרדות ארוכת טווח מאשליית חוסר האונים והיזכרות, כמצב יציב, בעוצמתנו, כרוכות בסיגול משמעת עצמית והתמדה. ואלה נוטות להצטייר כאפרוריות ובלתי אטרקטיביות. אלא שהתיידדות עימן מגלה שהן פותחות את השער לעולמות חסומים מרהיבים. משמעת עצמית והתמדה מפרקות את הרצון הקפריזי לתוצאות מיידיות ואת הנטייה לרצות לעקוף את הקשיים. הן מאפשרות חציבה עקבית ופורייה במכרות הפחדים שלנו המשורגים עם הזהב.

תוך כדי חציבה נלמד את עצמנו, נבין עד כמה מערכת האמונות שלנו מושתתת על פחדים ויוצרת אותנו גרסה גמדית של עצמנו. נחקור את הפחדים ואת מקורם ונגלה שאותו קושי שראינו בו אויב – מחלה, מחסור, אובדן וכן הלאה – אינו אויב. האויב הוא הפחד מפניו.

נתחיל להכיל את הפחד. נתרכך אל עצמנו. נעמוד על קרקע חדשה ומעניינת של אומץ. ובדיוק כאשר נתחיל להאמין שקרקע זו איתנה, היא תישמט מתחת לרגלינו, ושוב נהיה באזור הפחד. וקר שם וחשוך. אולם אם נתעקש לחקור את החשכה והקור פעם אחר פעם, הרגשות הטעונים הפוצעים יתחלפו בשלווה רבת חסד. זהו בית הספר. זה מסע החניכה.

מדובר בשינוי מצב תודעה. לחיות יותר ויותר באזור החקרני, שרוולים מופשלים לקראת כל דבר שהוא שמגיע מן העבר, ההווה או העתיד. במילים אחרות, פחות ופחות נגדיר מצבים כנוראיים ומטילי אימה ויותר נראה בהם הזדמנות לחתירה אל הבנה הולכת ומעמיקה, הולכת וגובהת. ונתמסר לחקירה בסקרנות, בתום ובהתלהבות.

כשאדם חווה קושי ושרוי בפחד, הוא חש בלתי ראוי ונוטה להתרחקות והתכנסות פנימה. השינוי שבהתייחסות אל קושי והפיכתו מאויב לאוהב, יפסיקו את הבושה ותחושת הנחיתות ויעצימו את ההזדהות והחמלה אל האחר.

אז ג'ורג' קוסטנזה הנרגן אומר שזה לעולם אינו מסתיים. אולם כאשר החיים הופכים למסע חקירה, זה – הסבל – הולך ומתמעט, והקושי יכול להחוות כהתנסות מרתקת. עד כדי כך.